איך נוצרו כריות העננים

'הצורך הוא אבי ההמצאה' כך אומרים וגם- 'החיסרון הוא אבי התנועה'. ומכאן.. שאין מה להתרגש או להתייאש מחסרים וחסרונות - שהרי הם המניעים אותנו לפעול ולהשלים את הדרוש בעולמנו. בעולם מושלם לא היה לנו צורך לנוע, וכך עשו אותנו שותפים לבריאה, יכולים לראות מה חסר ולבקש את השלמתו.

לכן ראשית כל תרגיל קטן- להתבונן לכמה רגעים בעין יפה על מה שנראה לנו כחסרון, מגרעת כישלון או טעות... בסופו של דבר השלמתם בשיתוף ידינו מביאה לרווחה ולשמחה, ואפילו לא שיערנו שיכולנו להם..

כך גם הסיפור של כריות העננים שנוצרו דרכי ושענו על צורך גם שלי, דרך מענה לצורך של מטופלת בסטאז' שלי בטיפול בתנועה במחלקה לברה"נ באיכילוב. כעת אספר קצת את סיפורה של המטופלת -

אישה מופלאה כבת 60 עם תופעות 'פסיכוסומטיות' (= ללא הבחנה/הבנה רפואית) של סחרחורות וכאב בראש, אשר הגיעה בקושי רב ובאפיסת כוחות. בשפת האמן הציורית וההומוריסטית שלה תיארה את התחושה שלה כנסחבת כ'שק תפוחי אדמה ריק, רק עם שני תפוחי אדמה בקרקעית'. הכובד ניכר בקצוות: ראש כבד אשר כל תנועה כמעט הביאה לכאב, וכובד סוגר ברגליים שתיארה כשלשלאות אסיר. נדמה שמרכז הכובד התפצל לקצוות, אולי כניסיון נואש להחזיק משהו 'כולי'.

דיברנו בין היתר על מרכז הכובד ועל הריקוד בו ההשתרשות לקרקע וההרפיה אליה – מאפשרת את הבסיס לצמיחה והזדקפות.

הסיפור שלה התחיל בחוסר בהחזקה כתינוקת בימי הלינה המשותפת בקיבוץ. היא הופרדה מאמה בגיל שבועיים והוחזקה בחיקה רק שעתיים ביום. ב- 22 השעות הנותרות, מי יודע כמה הוחזקה, מתי, ובאיזו איכות..

טראומה 'יושבת' באזורי המוח הימני החישתי ולא באזור השפתי, ובוודאי טרום רכישת שפה- מה שהגדיר ויניקוט כ- 'חרדות שאין להם שם'. וכדרכה של טראומה, היא המשיכה להשתחזר בעוד סיפורי נפילה וחוסר החזקה, ובצורך לשחזר מהתחלה את כל תפקודי התנועה.

במאמר מוסגר, אציין את הספר 'עקרון הרצף' של ג'ין לידלוף שכתבה אותו כשהתפלאה בהבחינה שתינוקות בשבטים בהם ביקרה אינם בוכים. בבואה לחקור ממצא מדהים זה מצאה שהחזקתם הרצופה ביום ובלילה בשלב החוסר אונים ועד שמתחילים להחזיק את עצמם- אפשרה רווחה נפשית ובטחון שייתרו את הבכי. זאת לעומת התינוקות במערב החווים בשלב חוסר האונים תחושות של נטישה שמביאים לצורך בבכי.

ועוד משהו עמוק נוסף לצורך בתחושת ההחזקה - מדובר בצורך בחוויה של היתאמות. אני גם מוצאת את המילה אם=אמא בשורש המילה היתאמות. דרך ההיתאמות של האם לצרכיו, התינוק מקבל חוויה מאד חשובה להתפתחות שלו - והיא התחושה כי 'העולם נוצר למעני'.

בחזרה למטופלת, גם הקיבוץ האידיאליסטי נחווה כקו נוקשה וסוגר שיש ציפייה להתיישר לפיו, והחוויה המרכזית שלה הייתה שמעולם לא התאימו אליה. בסופו של דבר העננים התגלו דרכה וענו על הצורך הראשוני כל כך של החזקה ושל היתאמות.

בחרתי לתאר שלושה גילויים שעלו מהטיפול בעננים :

---- אחרי הפעם הראשונה, התקשרה מהדרך לספר בפליאה שהיא 'הולכת הביתה'!- לא נגררת, לא נסחבת.. הגוף מחזיק את עצמו. כלומר, ההחזקה חיצונית (וניטראלית- נראה לי שהיה חשוב במקרה זה) נתנה את הכוח לשלד הפנימי, לעצמיות הפנימית ולעוצמה הפנימית- להתעורר. [ובהבנה שלי: אני לא לבד, אני מוחזקת ולכן יכולה להחזיק.]

---- ההבנה של הפסיכוסומטי: שהיבטים סומטיים בגוף נדרכו החוצה להגנה, אך הגנה יעילה באה ממערכת השלד-שריר ומחיבור למרכז. כך, הנחת הכרית על בית החזה הביאה לשחרור אוויר שהיה כלוא בו כמו להגנה. והעיניים שכמו יצאו החוצה בניסיון להגן מפני ההצפה החושית (ורק המשיכו את ההתחלפות מהירה) - למדו לסגת לאחור ואפשרו לה לחוות ראייה פנורמית רחבה ורגועה.

---- הגילוי הנפלא האחרון היה בפגישת הסיום בו אמרה: אני מרגישה שהכריות נוצרו למעני. היא לא ידעה שזה נכון ושהכריות אכן נוצרו למענה – ובעצם אמרה בכך שקיבלה את החוויה הבסיסית הזו של ההיתאמות אליה. זה נפלא בעיני כי מעבר לכך שזו חוויה מיטיבה של טיפול, זה פגש את המציאות ונוצר משהו שענה על הצורך שלה- משהו שמייצר חוויה של היתאמות והחזקה.

אז מהחסר שלה היא נתנה מתנה לעולם לכל מי שחסר מחוויית ההחזקה וההיתאמות, ועל כך אנו מוקירים לה תודה גדולה.

ומהעננים אנו למדים -שבסופו של דבר יש אמא קוסמית- 'אמא אדמה' הנמצאת שם תמיד בקרקע ונותנת את המקום והאפשרות להישען ולהיתמך, ואפילו אם הופכים אותה (: היא נותנת את ההחזקה וההיתאמות.