לשחרר את הזרועות לחירות

לפני פסח הרבה עשיה בידיים לניקוי המיותר; המיותר מהבית ומהבית שבנפש.

ההתנערות והארגון של כל דבר למקומו שכשלעצמם משרים סדר גם בנפש לקראת תחושת היציאה לחירות.

פן רצון טוב זה יהפוך חלילה לעבדות הניקיון ולרודנות הסדר, ועבודת הכפיים לעומס וכאב בזרועותינו - מציעה כאן כמה מילים לסייע בשחרור הזרועות לחירות בגוף ובנפש. כי ביד חזקה ובזרוע נטויה יצאנו ממצרים! (:

ראשית אציג הבנות מעולם התנועה לגבי אפשרויות שחרור הזרועות ממאמץ מיותר, ואיך ניתן לסנכרן אותן לחוויה של תנועה טבעית וזורמת. בהמשך אביא התבוננות בהיבטים נוספים, רגשיים ורוחניים, שישליכו אור על הלימת תנועת הזרועות לרצון הלב ולהבעתו.

הזרועות הן הביטוי של העשייה והנתינה שלנו בעולם ועל כן שחרור העומסים בהבעה ובביטוי, ידייק ויכוונן את תנועת פרישת הכנפיים לאן שחפץ הלב.

לפעול מהגוף: שחרור הזרועות דרך החזרה אל המקור (משני כיוונים)

החזרה אל המקור -אל הבסיס- אל הקרקע והישענות אליו--- תמיד מרעננת מחדשת ומאפשרת לנוח, להתחדש, ולאתחל מחדש את היציאה לתנועה הבאה. [זהו עקרון מרכזי בשיטת פלדנקרייז, וכריות העננים גם עוזרות לתת את התחושה לעקרון הזה]

חזרה אל המקור מכיוון הזרוע – החל מכף היד ועד לשכמה, כל מפרק נח לתוך קודמו: כף היד נשענת ומתערסלת המרפק - שנח ומתערסל על הכתף - שנחה על השכמה.. כל מפרק חוזר בהרפיה אל המקור. זו תנועה רסטורטיבית משקמת (הכיוון כמו הפוך/ אחורה/ בחזרה) . כאמור, עצם המנוחה וההישענות אל המקור תשחרר את העומסים שהצטברו במפרקים.

ניתן להחיל עקרון זה בארגון הזרועות במרחב וכך להגיע לתנועה היוצאת מתוך מקורה המפרקי של השכמה. מירב הקשיים מצויים בהבנת ההישענות על השכמה וכך בסיס ה'כנפיים' מוגבל וחסום במידות שונות, ולכן כדאי לתרגל במיוחד את החזרה של אלמנטים שונים בזרוע אל השכמה.

בתנועת הזרועות בריקוד הפלמנקו- אפשר לראות את הארגון הספיראלי הזה בעוצמה: פרחים בכפות הידיים, מתוך מוטת כנפיים של ציפורים בביטוי המרפקים, ומתוך הרי געש מחגורת הכתפיים והשכמות..

חזרה אל המקור מכיוון הקרקע - למעשה תנועת הזרועות יוצאת ונובעת מתוך החיבור לקרקע, דרך כל המסלול התנועתי מכפות הרגליים ועד כפות הידיים: כף רגל - ברך - אגן - שדרה - שכמה - זרוע.. הזרועות למעשה מבטאות את שלל התנועתיות העולה מהקרקע דרך יתר המפרקים.

כך, הזרועות יכולות להשתחרר מעומסים שונים ולנוע ב'ציפה' – דרך ההקשבה לביטוי של כל תנועה שתגיע מבית החזה והגו - שתגיע מכיוון האגנים- שתנבע מתנועת הברכיים- שמתחילה בכפות הרגליים- שמתמרפקים אל הקרקע (חד חדיא חד גדיא). כלומר, דריכה על כף הרגל תיצור שרשרת תנועתית שסופה בהתרחבות הזרועות, כל עוד התנועה לא נחסמה או נעצרה בתוך ההתחוללות הזו..

עיקרון זה נלמד בפרקטיקת הצ'יקונג הפשוטה (simple chigong):

כל תנועה-  מתחילה ברגליים, נשלטת מהאגן, ומתבטאת בזרועות (:

Initiated by the feet, govern by the weist, manifested by the hands

כך למדים בצ'יקונג להציף את הזרועות באוויר כאילו היו ממש צפות בתוך המים, רק מעצם העברת הכוחות המפרקית הזו מהקרקע..

את שני הכיוונים הנ"ל ניתן 'לפרק לגורמים' בשיטת פלדנקרייז וכך ללמוד דרך הגוף את מכלול היחסים המפרקיים שלעיתים כה קשה לשחרר - ולתאם את זרימת התנועה מחדש.

הקושי הפיזי בשחרור הזרועות גלום במבנה המפרקי המאפשר כל כך הרבה חופש מרחב. וכך הזרועות נמצאות בתוך פרדוקס: הן חופשיות והן משוחררות וכוח הבחירה כה גדול, שבהתאם אליו הפוטנציאל לתקיעויות עולה גם כן, וכך יש שפע של מקומות חופשיים להיתקע בהם (:

כוח הבחירה מביא אותנו לנסות לבחון היבטים רוחניים ונפשיים הקשורים לזרועות:

לפעול מהנפש: היבטים רוחניים - נפשיים ורגשיים בתנועת הזרועות מהלב

במפה הקבלית של הגוף, הזרועות מבטאות את הדיאלקטיקה בין הספירות חסד וגבורה:

יד ימין היא ביטוי של ספירת החסד - נותנת, מושטת, מעניקה, מושיטה יד פתוחה.

ויד שמאל מבטאת את ספירת הגבורה - עוצרת, סוגרת, נותנת גבול עד כאן.

הסנכרון ביניהן, בין הנתינה והעשייה לעצירתן נערך בלב – מקום ספירת התפארת.

הלב, במבנה ספיראלי, נוטה על צדו ושמאלה. אולי כדי להעניק יותר מקום ומרחב לחסד, כאמור- 'עולם חסד יבנה' (העולם נבנה באמצעות החסדים) ואולי לעמוד על המשמר בספירת הגבורה, שהנתינה לא תגיע עד פגיעה בעצמנו ותשבש את הסנכרון העדין.

הריקוד הסופי ממחיש בדיוק את הדיאלקטיקה הקבלית הזו: זרוע וכף יד ימין פתוחה, זרוע וכף יד שמאל סגורה. הגו נוטה לכיוון הימנית הפתוחה בספיראלה גווית, וכך בתוך הפוזיציה הזו מתחולל לו הסיבוב הסופי - האינסופי (; בפעמות של מעגלים ספיראלים שקטים על ציר ההתמסרות אל תנועת הלב.

בין לתת ובין לעצור נתינה נמצאת ההמשגה הימימאית (על פי ימימה אביטל זצ"ל) 'נתינת יתר'. נתינת יתר הינה נתינה, שהמיותר בה הוא החלק שנותן על מנת לקבל (הערכה והכרה למשל). נתינת יתר מובילה לבסוף להחסרה מהעצמי, ובהסתבכות רגשית תוביל לקורבנות ולהאשמת הזולת באי נתינה 'בחזרה'. זה קורה כאשר נסתרת מאתנו המודעות לעניין , ואם נעשה סדר ונבחין במקומות הללו נוכל לנקות אותם ולשוב לנתינה נקייה - נתינה טבעית ושמחה מרצון הלב הטוב שלנו להיטיב.  אמנם כל נתינה מתגמלת בחזרה ( שורש המילה נ.ת.נ, רומז) ואולם ההבדל הדק יש בו כדי להשפיע באופן דרמטי על האיזון הרגשי שלנו.

בין לעשות ובין לעצור עשייה נמצאת ההמשגה ה'אושרית' (על פי רב אושר פריינד זצ"ל), שבה האדם חושב שהוא העושה הוא המקיים הוא המדבר, אבל למעשה הדברים נעשים דרכנו. התבוננות קצרה על ההתחוללות של אינסוף תהליכים פיזיים כימיים אנרגטיים הנעשים בגופנו בכל רגע ללא כל התערבות שלנו, יכולה לסייע להכרה הזו. עשיית יתר נובעת מעודף לקיחת אחריות כאילו הכל בידי/'עלי'/תלוי בי (עוד סוג של גאווה וקורבנות) או מעודף שליטה שהדברים יעשו בדיוק כפי שאני חושב שיש לעשותם. האיזון הדק בין עשייה שבוודאי נצרכת להגשמת המטרות לבין ההכרה כי אפשר לשחרר עודף שליטה ואחריות ולסמוך - מביא לעשייה בשמחה. [לסמוך- לשמוח] בהמשגה הדאואיסטית מדובר על 'עשייה ללא עשיה' (Wu Wei ), שפיזית קודם הוזכרה בתרגול צ'יקונג של תנועה מהמפרק עם הקרקע ועד הזרועות ללא מאמצים מיותרים. ומנטאלית, עשייה ללא עשיה זה אולי עשייה פשוטה ללא מחשבות או רגשות מיותרים מה'אני' (כמו כעס, שליטה, פחד לגבי חוסר יכולת וכולי) . כפי שאומר הנייק- just do it

גוף ונפש ב'מצב העורף' והליבה: מה מספרים העצבים והמרידיאנים

עצבי הזרועות יוצאים מחוליות הצוואר, יותר מהתחתונות, ומצומת החוליה הצווארית העליונה לחוליית החזה הראשונה. עבודה פיזית מאומצת בזרועות במנחים שאינם משוחררים יוצרת עומס עצבי בחוליות אלה, ולהיפך- עומס עצבי בשדרה יכול להקרין לידיים וליצור נמלול- חוסר תחושה/ כאב.

בצומת צרה זו של העורף עוברת תמסורת עצבית רבה, ובמרחב זה גם צ'קרת הגרון האמונה על הביטוי שלנו. כבר קשרו קשרים רבים בין האנטומיה הזו לסיפור מצרים: מיצרי הגרון והצוואר, הקושי לבטא או הקושי 'לבלוע' את מה שקורה לנו אם חשים עבדות כפופה. העורף והקשר לפרעה, להפרעה, לפה-רע, כאשר דיבורי תלונה וחוסר אמונה המרפים את העורף עוברים מהלך של פה-סח, במ-דבר, ודרך זעקה אל המקור נרפים אל מתנת האמונה: מה שנראה לנו כמחסום בלתי עביר- נקפוץ והים יפתח. ומה שנראה מהמייצר שלא כסדר וכגלות, מתגלה שהוא כן כסדר וכגאולה.

אמונה היא כן גדול למתרחש. ופלא שארגון הצוואר בתנועת הרכנת הראש מאפשר לארגן את החוליות לזקיפה הרמונית.

מסלולי המרידיאנים של הלב ומעטפת הלב מצויים בחלק הפנימי של הזרוע, ויתר מסלולי המרידיאנים בזרוע מספרים לנו שני סיפורים מעניינים ביחס ללב :

האחד הוא הקשר שבין של איזון הלב (והריאות) בחלק הפנימי של הזרועות, לבין היכולת לעכל את המציאות במרידיאני המעי (הגס והדק) בחלק החיצוני של הזרועות. כמה יכולים לעכל ולספוג מושפע מהמצב הרגשי הלבבי והנשימתי.

השני הוא היחסים בין הלב והריאות בחלק הפנימי של הזרועות. איזון המוסבר בצורה הכי נפלאה בספר הזוהר: אלמלא כנפי ריאה דנשבי על ליבא- הווי לבא אוקיד כל גופא. ובעברית- אלמלא כנפי ריאה המנשבות על הלב- היה הלב שורף את כל הגוף. הלב מיסוד האש וגרעינו הרצון. והנשימה כמערכת הקירור והוויסות המאזנת את הלב. כנפי הריאה מנשבות על הלב ומכוונות את הרצון: בשאיפה אנחנו כמו מבעירים את להט האש הרצון ובנשיפה מתרוקנים ונותנים שקט והתבוננות.

בבניית המשכן בלב שלנו (בלבבי משכן אבנה) אנחנו נדרשים לכיוונון העדין הזה בין הבערה של התכלית שלנו לעשייה, לבין הדאייה הנשימתית המתבוננת בנעשה מתוך צמצום ה'אני' הבוער בחשיבותו. ביניהם מאיר אורה הזך של הנשמה.

אינטגרציה

בנחת זרוענו, בהנחת זרוענו בעולם - כדאי להבחין כמה כוח ומאמץ אנו מפעילים.

האם יש מאמץ יתר בכיוון של נתינת יתר כדי לקבל? האם יש מאמץ יתר בכיוון של עשיית יתר שהכל 'עלי'?האם אנחנו מצליחים לפנות מקום להתבוננות שקטה..

והאם ניתן לפעול ולעשות מתוך התחוללות הרמונית עם הכוחות המגיעים מהקרקע ומהמרחב.

איזה זרעים אנו זורעים בזרועותינו.

הזרועות שלנו הן הכנפיים, יכולות לנוע ברוך הציפה של המים, או בעוצמות להבות הפלמנקו, הן נפרשות לעבר העשייה והנתינה שלנו. נתנער ונשתחרר מהמיותר, ונחזור להקשיב אל המקצב הפנימי של הלב המפעם, הנפרש בשמחת הנתינה והעשייה - בוא יבוא המעוף, השחרור, חירות היצירה הגלומות בזרועות אוהבות.

חג חירות שמח