ענני במרחב יה - מיצרי העורף הצוואר והגרון

חז"ל בהגדה מכוונים שבכל דור ודור עלינו לראות עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים. כך בכל יום, בכל תפילה בסידור מוזכרת יציאת מצרים, ואת האלוהים שהוציאנו. זהו האירוע המכונן בגיבוש הזהות שלנו כעם. 

היום י'ד באייר נקרא 'פסח שני' (עבור מי שבזמנו לא יכלו להקריב את קרבן הפסח), ועבורנו זו הזדמנות להתקרב שוב לתכנים של יציאת מצרים, ולשאלה איך יוצאים ממיצר/ים אל החירות.

מייצרים נוכחים בכל תהליכי הגדילה וההתפתחות שלנו, ומורגשים מאד בתהליך ההתבגרות.  

אבל המייצרים הם גם המנוע שמניע את תהליכי הצמיחה: מחסרון להשלמתו.

תנועת של לידה הינה במעבר ממיצר להרחבה. היולדת מתוארת 'יושבת על המשבר', והולד נולד לעולם הרחב דרך תעלת הלידה הצרה.

בהקשר זה נמצא שפרפר לא יוכל לעוף אם נפתח עבורו את הגולם. הוא יפרוש את כנפיו רק אם נאבק לצאת מהגולם שצר עליו. כלומר שעל מנת להתרחב וליצור את עצמינו נדרשת התמודדות עם מיצר.

המיצר נחווה בנפש כהגבלה, כצרה, משהו סוגר. יש קושי להבין או לפתור בעיה, ולרוב יש חלק או ידיעה שאיננו רואים. מבטנו מוגבל בצר ואיננו רואים את התמונה השלמה או את ההרחבה שתיווצר.

כמו 'מר - קו' בסדרת האנימציה האגדית [La linea] שמראה שלל וריאציות של התמודדויות מול מיצר, ובעיקר הרבה קוצר רוח. בסיפור מצרים מתואר כי 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה'.(שמות ו' ט) המיצר עושה בנו שמות אם לא אוחזים באמונה בתמונה השלמה.

ובמקום שיעשה בנו שמות... נבחין במסר שיש בשמות של הדברים😊 להוציאנו מהמצרים :

המילה צוואר כוללת את אותיות הצר

ועוד שני צינורות של האות - ו': צינור העיכול הושט, וקנה הנשימה

ואת החיבור ל-א' : האות א' "מציינת את היסוד האחדותי של ההוויה. א' הוא אלוהים, ובתוך האדם הוא מוצא את ביטויו בנשמה האדם מקורו ב-א', ו-א' נשאר מושא כמיהתו האולטמטיבי. " [מתוך 'מסע אל החירות מאת גבריאל שטרנגר].

הצוואר הוא הצינור דרכו עובר המידע העצבי מהמוח לשאר הגוף ובחזרה. זהו אזור תווך בין רגשות למחשבות, בין דחפים לתגובות, בין מסרים מלמעלה לעצמינו.

הביטוי 'מיצרי הגרון' מספר על קושי להביע את עצמנו. במעבר הצר בין חשיבה רחבה בראש לבין הגוף הגשמי הפועל מעשה והמוגבל.  באסכולות גוף-נפש זהו האזור של צ'קרת הגרון, אזור האחראי על התקשורת הקולית והביטוי, ובהיבט הפנימי קשור להתפתחות הזהות העצמית. (קן דיכטוואלד, גופנפש)

יציאת מצרים עוסקת בביטוי העצמי וגיבוש העצמיות: מהיות עבדים ללא ביטוי עצמי, להיותנו עם הבונה את עצמיותו, וההולך לעבר עצמאותו והגשמתו.

פרעה מורכב מאותיות ההפרעה, הפריעה, והפה הרע. פרעה חיצוני או שיקוף של פרעה פנימי – בא להפריע, לפרוע, ולהתבטא ביטוי שלילי.  פרעו גם אותיות עורף – מה שלא רואים ומדחיקים מאחורי הגב, מה שמתעקשים בהקשיית עורף, או מתנגדים בקור לב ומפנים עורף. הפרעה רוצה אותנו עבדים לפה- רע, משועבדים לרצון עצמי לעצמי, שמאמין רק בכוח עצמו - "כוחי ועוצם ידי עשה לי חיל'.

העורף הוא בסיס הצוואר, וסיפור יציאת מצרים יכול להיקרא כך שאנו למדים להשתחרר ממיצר הקשור לעורף ולהתחיל לבנות את החירות הפנימית שלנו דרך הביטוי העצמי שבגרון.

משה מבטא את המשיה - חילוץ והצלה. הוא עצמו נמשה מהמים , וייעודו היה למשות את כל ישראל מהעבדות. משה מתואר ככבד פה המפקפק ביכולתו להתבטא להוביל ולהנהיג את השליחות. רק בזכות החיבור שלו לבורא עולם מצא לבסוף את היכולת להנהיג. כך המשה הפנימי שלנו:  כשנהיה מחוברים נמצא את הביטוי להנהיג את השליחות שלנו ולצאת מהמצר-ים של הפרעה הפנימי לעבר הגשמת העצמי שלנו. משה בעוד משחק מילים זה מה-שהוא, מבטא את מי שהוא, להיות אנו עצמינו, שזו השליחות שלנו - להיות מי שאנחנו.

הביטוי שלנו כעם להיות אנו עצמנו מתעצב עם ההתמודדות עם מיצרים לביטוי של אמונה: מהמנוסה ביציאת מצרים הניסית ודרך הניסיונות והניסים במסעות המדבר. מצד אחד זעקה ('ותעל שוועתם') ותלונות בחסר, ובהשלמתו - הודיה והלל בשירת הים. עוד רמזים לביטוי: פה-סח, מ-דבר, ובהגדה שיש להגיד לבניך, ואולי נרמזת ב'זרע גד' (אחד מתיאורי ה- 'מן', המזון המדברי הפלאי).  

בחזרה לתנועת הלידה והפרפר הנאבק בגולם:

המיצר בהגבלותיו ומגבלותיו מעצב מתוכנו יצירה.

המילה יצירה גם היא מאותן אותיות צר (ובתוספת י' , האות הכי מצומצמת).

ובהטיותיה-  נוצר, מוצר.. מהצמצום מהחיסרון ומהמצר נוצרת הרחבה אל היצירה.  

[המילים בשפה מדגימות זאת: מילים מוגבלות ביכולת להביע באופן מלא, אך כמובן הן הכלי לפתוח ולהרחיב את התודעה, ואף יכולות לפרוש כנפיים בשירה].

ביציאת מצרים (גם הפנימית) אנו מבקשים לצאת מהמייצר ליצירת העצמי, אל השליחות הייחודית שלנו בביטוי עצמיותנו. כך גם ביציאת הצוואר שלנו ממיצר העורף אנו מבקשים זקיפות קומה, ונדרשת אמונה בביטוי הייחודי של עצמיותנו.

דרכים להתמודדות עם עורף עקשן (הפרעה הפנימי): 

מנחים הפוכים - תנוחת הילד (יוגה) [ישיבה על ברכיים כפופות, הישבן לכיוון העקבים, הגב מעוגל, והישענות על המרפקים והראש] תשחרר את העורף מהעומסים שנושא (כאשר חלוקת היציבה הורגלה להעמיס שם). יש וריאציות רבות לתנוחות הפוכות אך זו הכי פשוטה.

עוד אפשרות בעמידה - גו כפוף שמוט כולו ותלוי הפוך על האגן והרגליים, הירידה מטה מהראש לחוליה ראשונה ושניה של הצוואר, ואז לשלישית רביעית.. בשביעית כבר מתחיל שיתוף של בית החזה, והמשך התנועה ההדרגתית. למטה, תנודות קלות באגן ישחררו את הראש ואת בסיס הראש, העורף.  

מה שקפא בעורף בסטגנציה יתחמם עם התנועה, שתניע זרימת דם ולימפה שלד ועצבים. זהו כאמור מעבר של תקשורת עצבית חשובה- המקלעת העצבית של הזרועות, גנגיליונים סימפטטים שכדאי לשחרר, וזה האזור בו מתחיל הואגוס הפאראסימפטטי בסמוך לאברי השמיעה, ואנחנו רוצים לעשות לו מקום.

הרחבת הלב והחזה - לחץ על החזה (הצד השני), ייתן משענת והקלה למתחים באזור החזה ש'מחזיקים' וכך ישחרר את העורף. אפשר בפרקטיקה של רות אלון בעמידה או בישיבה להניח את כף היד לתמיכה ומשענת על החזה, ולהבחין כיצד העורף מרפה. ואפשר בשכיבה על הגב להניח כרית עננים על בית החזה ולהבחין כיצד משפיעה על העורף.

ברמה הרגשית זו עבודה על פתיחת הלב, אמון ואמונה: יכולת להישען לא על עצמי וכוחי בלבד כפי הפרעה, ש'הקשה את ליבו'.  הקשר בין קשיות הלב לקשיות העורף נמצא גם ברמה הפשיאלית, כאשר מעטפת הלב ובלוטת התריס והגרון עטופים באותה פאשיה (הפרהטרכיאל).

'מכות' על הפרעה - מהקזת דם, רעל צפרדעים, עלוקות מוצצות דם.. ויתר המתודות העתיקות... דומה בדומה ירפא 😊 [ותודה למטפל יורי מגזיניק על הנגשת החוויה.. ]

ברמה הרגשית, המכות מתארות את המהלך הנפשי ההפוך לזקיפות קומה, מהלך המוביל לדחיית העצמי. מהלך זה מלוקט מהרב גינזבורג, הארי, והבעש'ט על ידי הציירת דנית שמש, בשיעור מופלא שלמדתי ממנה :

מכת דם כביטוי של היאחזות בחיצוני (יופי עושר כוח) וניכוסו כ'שלי', כמו פרעה שראה את היאור כשלו. ההיאחזות בחיצוני מובילה למצב של קור וניכור לסביבה ופוגעת בחושים, שזו מכת צפרדע (דם קר ואוכלת את צאצאיה) התחושה שאין על מי לסמוך, והחפצת הזולת לצרכים שלי. תוצאת הקור הזה הוא גרד, מכת כינים, תפיסה של סביבה עוינת המוצצת את דמי, ומזכירה שאני נפרד ולא במקום הנכון. מכת ערוב זו כבר תפיסה של סכנה להיטרף מחיות גדולות. האדם לוחמני ותוקפני, ולאן שמסתכל רואה אויב שבא לאכול אותו. מכת דבר היא לשון הרע, כשהכל מכוער בעיני. במכת שחין בתפיסת הסביבה כעוינת אני אתכער אפילו בעיני עצמי. אם התחלתי בלהיאחז בחיצוני כערך עליון אתחיל להתבייש בעצמי, ואראה שאיני מתנהל נכון מול העולם. מכת ברד מתארת פיצול פנימי בין קור חיצוני, לב אבן מקפיא מבחוץ, לאש שורפת מבפנים מקנאה ומכעס.

שלושת המכות האחרונות מובילות לשיא הדחייה העצמית: מכת ארבה היא הספק: ספק בעצמי, ספק בעולם, ספק בעתיד שלי. הארבה אוכל את כל התבואה שאספתי. מכת חושך היא הדיכאון, דיכוי האון, אין למה, אין את המשמעות, את הלמה. ומכת בכורות שבה אני חש לא כלום, רוצח את עצמי, את הפרי שלי, את עמלי והישגי.

דרכים לצאת ממיצרי הגרון:

בניית הקומה - היציאה מזהות עצמית שדוחה את עצמה אל זהות מחוברת וזקופה נרמזת בעבודת עשר הספירות כנגד עשר המכות {המשך השיעור של דנית שמש, ובעקבות פירוש המהר"ל להגדה} :

כנגד מכת דם (ההיאחזות בחיצוני) - ספירת המלכות – הנפש המחפשת מי היא באמת ואת הביטוי הפנימי הייחודי שלה.

כנגד מכת צפרדע (קור וניכור) - ספירת היסוד מבטאת יחסים פנימיים עם קרבה אמיתית וחום.

כנגד מכת כינים (סביבה עוינת מוצצת דם, לא על מקומי) - ספירת ההוד – מבטאת את קבלת היש וההודיה עליו.

כנגד מכת ערוב (סביבה עוינת טורפת) – ספירת הנצח מבטאת התקדמות מתוך אמונה  אומץ ונחישות, גם כשהתוצאות עוד לא נראות.

כנגד מכת דבר (לשון הרע, הכל מכוער) – ספירת התפארת מבטאת את היכולת למצוא הרמוניה, יופי פנימי דרך איזון ניגודים, ולהיות במרכז שלי תוך גילוי חמלה.

כנגד מכת שחין (מחלות עור, להתחבא) - ספירת הגבורה מבטאת את היכולת לשים גבולות באופן מיטבי ללא התערבבות (בשפה של ימימה).

כנגד מכת ברד (קור חיצוני ואש שורפת פנימית) – ספירת החסד המבטאת חום, נתינה, נדיבות, להתחבר לזולת באהבה ללא תנאי.

אלה היו שבע ספירות הגוף, ושלושת ספירות העליונות של המוחין, התודעה:

כנגד מכת ארבה (ספק עצמי שאוכל את כל הטוב) – ספירת הבינה המבטאת אמונה וחיבור לעצמי, המביאה תנובה והבנה של דבר מתוך דבר.

כנגד מכת חושך (דיכאון) – ספירת החוכמה המבטאת את האור ההארה וההבנה.

וכנגד מכת בכורות (שלילת הטוב שיש בי וניתוק מעצמי) – ספירת הכתר שהיא שיא החיבור העצמי הייחודי עם המקור.

לא מספיק רק לצאת ממצרים. כדי לקבל את התורה יש לעבוד על המידות הללו בספירות, כפי שמתואר בתקופת המסעות במדבר. גם בניית המידות והקומה מתרחשת בכל שנה מחדש בתקופה שבין חג הפסח לחג השבועות, ספירת העומר. בשבעה שבועות בכל יום עובדים על בחינה שונה של צירופי המידות, סה'כ 49 צירופים. כך נבנית הקומה הרוחנית, להזדקף מהעבדות לפרעה, לרע, לעבר החירות הפנימית המתחדשת שבחיבור מעלה.

מסעות המדבר – מלמדים על ההתמודדויות של עם ישראל במסע לאמונה. המצרים במדבר הם החיסרון הבסיסי בשתייה מזון והגנה. העם מתלונן בשפע הטיות של המילה תלונה (שמות ט/ז)😊 ומבכה על החסר ובכלל על שיצא לדרך. שמות מקומות החניה ב-42 מסעות המדבר גם מלמדים לפי חז"ל על מסע רוחני ומבטאים התמודדויות כגון 'חרדה', 'מרה', 'קברות התאווה.. נדון קצת בכל אלה:

מזון – התלונות על חסר מזון הביאו למזון פלאי שירד מהשמים כל יום, מן, שהיה יורד בדיוק כפי הנדרש לכל אחד, ושלא ניתן היה לשמור ממנו למחרת (רק בשישי קבלו גם לשבת).

שתייה – מתוארת באר פלאית שנעה איתם, באר מרים. וכן מתוארים שלושה מאורעות שקשורים למחסור במים הרומזים איך להתמודד עם מים שלא זורמים או בעלי מרירות (למאמר אחר).

נשימה - ענני הכבוד סיפקו הגנה הובלה ומרחב בטוח ומגן כמו מעטפת ששמרה על העם ביום. ועמוד אש נתן אור וחום בלילה.

המסעות ממיצר וחסרון להשלמתו, מלמדים כי כל חסר נענה: הם היו מוגנים ושמורים במעטפת עננים מנחה במהלך היום, בעמוד אש בלילה, קיבלו מזון בדיוק כפי הנצרך לכל אחד ושתיה מבאר. ניתן לומר כי היציאה ממיצרי הגרון היא העבודה על בניית האמונה שאנו מושגחים כך לפרטי פרטים.

יחד עם מציאות ניסית ופלאית העם מתלונן ו'מתקרבן' על כל חסר. כנאמר 'עם קשה עורף'. בחידוש מרענן ששמעתי מאילת ברמסון תלונה דווקא מצביעה על קירבה, כי אפשר להתלונן רק אצל מי שאתה יכול לנוח, ללון על כתפו. כך, החוסר מביא לפנייה ומשם למענה.

וכך גם בדברי הרב אושר פריינד, שהחסרונות שלנו הם פנינים יקרות, משום שרק דרכם אנחנו פונים לריבונו של עולם להשלמתם. רק ככה נוצרת הקרבה והחיבור.

ולסיום מילה לבלוטת התריס: בלוטה אנדוקרינית היושבת בגרון, אחראית על קצב הפעילות של הגוף. ויסות קצב הלב וחילוף החומרים. נראה לי שההפרעות לבלוטה זו קשורות לסיפור הזה של יציאת מצרים - לאמונה העצמית בעצמנו ובביטוי הייחודי שלנו ולאמונה שיש על מי להישען. קוצר רוח מעבודה קשה, היאחזות בחיצוני או בכוחי ועוצם ידי, וחוסר חיבור בתחושה שאין למי לפנות - תגרום כנראה לדיספונקציות ושיבושים של הקצב. שהרי המן והבאר והעמוד ענן מלמדים על השגחה פרטית לפרטי הפרטים.

יציאת המוצר כריות העננים 

מוצר זה ככל מוצר הוא יצירה שנוצרה ממיצר..

• חוסר תחושת קרקע בטוחה וחוסר נוכחות – ממנו נוצר הצורך להדגשה של הנוכחות ותחושת הקרקע

• חוסר החזקה - נוצר הצורך להדגשה של החזקה מחבקת שאפשר לנוח לתוכה, לשחרר ולהרפות

• ההתרחבות וההתפרשות של החול על פני הגוף מסמנות לתודעה את המעבר ממקום צר להתרחבות. כאמור בתהילים ד' פסוק ב':  'בצר הרחבת לי'

• וכן עצם ההקשבה לעצמנו ונתינת תשומת לב למקומות הכאובים המוחזקים הסגורים -  יש לה פוטנציאל עצום למשות אותנו ממייצרים.

• אפשר לומר כי הכובד כשלעצמו מייצר מיצר - כי יש לשאת אותו.. אך עם ההתבטלות אל הכובד מתגלה כי ההרפיה אל המשקל – היא זו שמביאה לתחושה שאני נישא על כנפיים. כלומר, הנכונות להתבטל להחזקה היא המפתח ליציאה למרחב.

בתהילים קי'ח , ה' – 'מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה'- אני קורא מתוך המיצר, מתוך ההגבלה,  אך המרחב מתגלה מתוכו. כלומר, בתוך המיצר עצמו כבר מונחת ההרחבה. בהסכמה להיות נוכח במקום הצר מתגלה ששם בעצמו נמצא יה, נקודת מרחב פנימית..

המיצר, הצמצום - הוא הכלי שמיצר את ההרחבה.  המענה, ה'ענני' - הוא המרחב.  בעצם הפניה, בעצם הקריאה, כבר שם המרחב נמצא.

עם ישראל הלך בעקבות ענני הכבוד, בעקבות המענה: מענה פיזי של מים לשתייה, ומזון המן הפלאי שכל איש קיבל כפי בדיוק צורכו. ומענה נפשי של החזקה ביטחון ואמונה.

כאן אנחנו מגשימים משהו מהחוויה של מענה של בטחון ואמונה דרך ענני הכובד- כריות העננים. כתזכורת למענה הרוחני הקיים בכל העת.