ל-בריאות בריאה ובראיה

ימי הסתיו, וכמו בטבע, העץ משיל את עליו ומשמר את זרעיו, כך העבודה הרוחנית בחגי תשרי: תהליכי זיקוק חשבון נפש וסליחה, השלה ותשליך של המיותר, ושמירת המהות והעיקר להמשך משמח של מחזור חיים חדש. ראיית השנה החדשה כבריאה חדשה.

לפי הרפואה הסינית, האיברים הקשורים לעונה זו באלמנט המתכת, הם הריאות והמעי הגס. אלה האיברים שעושים כל יום - כל היום, תהליכי זיקוק והפרדה: בריאות - החלפת הגזים, ובמעי - ספיגת הנצרך ושחרור הפסולת.

הרגש הקשור לאלמנט המתכת הינו עצב, וקשור ליכולת לעבד אובדן ולהיפרד. האספקט הייני של הריאות נקשר יותר לחוויית נטישה וחוסר אונים, והאספקט היאנגי של המעי הגס נקשר יותר לביקורתיות ולשיפוטיות (גם בביקורת יש להיפרד, מהמיותר). אלמנט המתכת בהיבט המתוקן, עוזר לנו לשחרר את מה שאינו נחוץ, הרגלים, רגשות ומחשבות, ולקבע את הטוב שמהותי לנו.

לאור הזמן הזה, רגע לפני תחילת שנת תשפו- תשאפו ותנשפו (: מצאתי שזה הזמן לבחון הקשרים של הריאה, הריאות, במיוחד כאשר במילה בריאה טמון אולי, שעולם הבריאה נמצא ב-ריאה, בנשימה, ושבכוחנו להשתתף בבריאת עצמנו מחדש בעזרת הנשימה.

ומכיוון שהמילה ריאה בניקוד אחר תהיה ראיה, אנסה לבחון הקשרים בין הראיה לריאה, בין הנשימה לראיה , כאשר אני מתייחסת לראייה גם בהקשרה הרחב של תפיסה הבנה ומודעות.

אעסוק ביכולת שלנו לראות את עצמינו באופן טוב ומיטיב, לחוש ראויים, ומכאן - לנשום לרווחה.

ולהיפך, לנשום לרווחה - וכך לתת לעצמנו מקום ונוכחות לראייה פנימית ולראייה מיטיבה של עצמנו.

בהקשר זה, גם הקרבה הפונטית שבין אור ואויר. אנחנו רואים בזכות האור, והריאה נושמת בזכות האוויר.

מקום שמאירים במודעות - אנחנו יכולים גם לנשום אליו,

וכשנותנים מקום - גם אור יכול להיכנס.

האור והאוויר מזינים את גופנו בחמצן ואנרגיה, אך אינם נראים לעין. ומערכות הראייה והריאה הינן בחלקן גם רצוניות ונשלטות. וכך הבחירה בידינו- אנחנו יכולים להבחין, לשים מודעות ותשומת לב לתזונה הרוחנית הזו שמחייה אותנו בכל רגע ורגע. כאשר עצם תשומת הלב הינה כבר כלי לריפוי.

בהקשר זה גם הקרבה הפונטית בין נשימה ונשמה, החיות הפנימית שקיבלנו דרך 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה' [בראשית ב' ז)]. ועל העיניים נאמר שהן החלון לנשמה - בזוהר נקראות נהורא דנשמתא - אור הנשמה. והנשמה נקראת בזוהר- נשיבתא דמלכא (נשיפת המלך).

הנשמה 'טהורה היא' [מתוך תפילת הבוקר 'אלוקי נשמה'] ואנחנו יכולים לכוון את הראייה והנשימה שלנו למקום הטהור הזה, שלפי חשיבה הכרתית [ימימה אביטל] הוא ניצוץ של אור אינסוף שלא יכול להיפגם.

תמיד אפשר לחזור אליו, להיזכר באור המהותי הטהור שקיבלנו, ולהניח לו להאיר את דרכנו.

.

ראייה פנימה- הקשבה והתבוננות דרך חישה

ונתחיל בהפניית תשומת הלב לראיה פנימית. למשל, דרך כריות העננים, שהן כמו מראה חישתית – מאפשרות שיקוף של מידע חושי מהרקמות למודעות.

בזכות המשקל, והלחץ ההדרגתי, שמתפרש לבסוף באופן שווה - ודרך העצבים הרגישים ללחץ - מתקבל מידע על תחושות גוף שונות באותו מקום שהכרית מונחת.

נוכל להקשיב לרקמה למשך זמן מה ולשים לב להשתנות כלשהי המתרחשת מעצם השהייה, הנוכחות, תשומת הלב, או התמיכה של הכרית.

בהקשבה ממושכת, לעיתים נמצא שאזורי גוף נוספים מושפעים מאותה ההנחה. הודות לכך שמערכות הגוף מחוברות כולן בקשרים ומשפיעות זו על זו.

ואם נקשיב באופן התמקדותי [פוקוסינג], נוכל לנוע בין הקשבה לתחושות הגוף לבין הקשבה לרגשות ולמחשבות, הלוך ושוב. כך, המידע החושי יכול לחשוף תכנים רגשיים שאצורים ברקמות.

כך, החישה הינה שער משמעותי למודעות ולהבנת עצמינו. הגוף מסמן לנו, מספר לנו, מתווה את הדרך,

לנו נותר רק להקשיב. ולמעשה לפנות זמן להקשיב.. כי על מנת להקשיב יש לקחת את הזמן.

כשאנחנו נוכחים בגוף ומעניקים לו הקשבה, המודעות יכולה להבחין במה שיש לתקן ולרפא, ולהפנות לכך את המשאבים הנדרשים. הגוף יודע מעצמו להבריא, אך צריך ש'יראו' אותו - דרושה תשומת הלב וההקשבה למקומות שזקוקים לריפוי.

מדהים שלעיתים רבות הנוכחות היא כל מה שהגוף צריך.  

כך אנחנו מוצאים בשיטות טיפול שונות, המבוססות כמעט רק על היכולת לתת לגוף הקשבה ונוכחות. יד מקשיבה כגון רייקי והילינג, לצד המעבר ממגע נוכח וקשוב למילים כמו פסיכותרפיה גופנית או שיטת רוזן. או הקשבה ותשומת לב ללא מגע כמו ההתמקדות מיינדפולנס ומדיטציות. ואפילו רק עצם המודעות שהכאב מחזיק תוכן רגשי לא פתור כמו אצל סרנו ב-TMS, שרבים נרפאו מהכאב רק מעצם המודעות הזו בעת קריאת הספר..

היבט טיפולי מעניין באוסתיאופטיה, משלב את 'ראיית' האנטומיה בדמיון וחישתה בו בעת. ובהקשר זה הדימוי מעניין ששמעתי מאייל שמש [שפיתח לשם המודעות הזו את ה'אנטומיה יישומית'] -  שכמו שמצויים בחדר גלי רדיו ויש להתכוונן לתדר מסוים כדי להקשיב לתחנה מסוימת, כך יש כל הזמן את 'שידורי הברך' (או כל איבר אחר) המספרת כל הזמן מה קורה איתה, ואני פשוט יכול להתכוונן לשידור ולהקשיב לה.

לרוב, נקשיב לה רק כשהיא צועקת מכאב, אבל באמת כדאי להקדיש כמה דקות ויותר ביום פשוט להקשבה למתרחש, גם במקומות הכואבים והחסומים, וכן ביחס למכלול הגוף.

ניתן לעשות זאת עם כרית משקל כלשהי, או עם הנחת יד על המקום, או רק בתשומת לב נוכחת למקום ללא שום מתווך (אך דורש יותר ריכוז).

ויסות נשימה- הריפוי בשאיפה ובנשיפה

בנשימה גלומה יכולת חשובה שלנו לוויסות עצמי. להיות ב-ריאה וכך להשתתף ב-בריאה.

הרבה מאד פרקטיקות מלמדות את סודות האיזון והחוסן דרך הנשימה:

עולם המדיטציה מלמד שאפילו רק ההתבוננות בתהליך הנשימה היא כבר כלי לריכוז ולבהירות מחשבתית.

מעבר לכך, תרגילי האטת הנשיפה והארכתה מאפשרים השקטה וויסות.

עולם הצ'יקונג מלמד כיצד להתעורר דרך נשימה בנשימה חזית (מעגל האש) וכיצד להירגע בנשימה סרעפתית (מעגל המים).

בריברסינג, נשימה מעגלית ללא הפסקות, הינה טכניקה המציפה סטגנציות רגשיות.

ועד עולם היוגה שמביא מגוון תרגילי נשימה, פראנהימה, שיוצרים מיני מניפולציות לתהליכי איזון וניקוי.

וגם בלי ללמוד, הנשימה באופן טבעי מאפשרת לנו להתמודד עם אתגרי החיים בצורה מיטיבה ולחזור לעצמנו, לבריאה ולבריאות. 

אתמקד בקווים כלליים של שאיפה ונשיפה, הכנסת אוויר והוצאה ככלים לריפוי.

שאיפה לריפוי = הכנסת אויר ואור, וראיית הריפוי

מצאנו ש'לראות' דרך החישה והפניית תשומת הלב - מביאה ידע ומודעות להכרה. וכן מצאנו שלעיתים רק הנוכחות הזו מספיקה: תשומת לב והקשבה למה שמתרחש ומשתנה כמתחדש.

השלב הבא בטיפול עצמי, שגם נותן לנו מקום לפעולה, הוא כמו 'להנשים' את הרקמה. לנשום אליה ולתת לה מקום דרך הדמיית פעולת הנשימה. כך, הכיווץ ההגנתי ברקמה מתחיל 'לנשום' להתאוורר ולהרפות.

עוד אפשרות ידועה, היא הדמיית פעולת האור, לדמיין אור שנכנס לרקמה ומרפא אותה. אור אינסוף, טהור, לבן , זך מרפא...או כל דימוי אחר שצריכים.

בימינו, הולך ומתברר כוחו של הדמיון המרפא בעוד ועוד סיפורי 'ניסים', דרך השימוש בכוחות הראייה הפנימיים לחולל ריפוי ברקמה. לדמיין את הרקמה מתרפאת, אם על ידי ידיעת האנטומיה וראייתה בדמיון, ואם על ידי דמיון של הכימיה הנדרשת שנעשית לריפוי, ואפילו סיפורי פקמן שמדמיינים שאוכלים תאי סרטן [מתוך ספר מקסים של סיפורי ריפוי- 'חוכמה משולחן המטבח' של ד"ר רחל נעמי רמן]. 

לאחר שראינו את עצמינו, הבאנו נשימה, אוויר ואור לאן שמצאנו שצריך, או דמיינו דמיון מרפא - מגיעה לרוב מידה של רווחה והרפיה. מידה זו גם מארגנת את ראיית עצמנו מחדש - כמסוגלים להרפות ולחוש רווחה. שזה עוד מקום למערכת הפאראסימפטטית המרגיעה במאזן מול הסימפטטית המניעה.

כמו כן מתארגנת ראיית עצמנו כפוטנטיים, כמסוגלים לעזור לעצמנו, ראייה שמסייעת לריאה להתחזק מתחושות של חוסר אונים וייאוש.

נשיפה לריפוי = זמן לקרחצן ולאנחת רווחה

המילה אנחה שורשה נח.

בכריות העננים קורה שבזמן ההנחה מגיעה האנחה., המטופל משחרר איזה אוויר כלוא שהחזיק איזשהו מתח.

תחת הכובד שמאפשר עוגן והחזקה להרפות אליה, עם רכות החול והזרימה המדיטטיבית בזמן ההנחה האיטית - כל אלה אלמנטים המאפשרים לנוח ולהתנחם באיזו אנחת רווחה.

שמעתי מרבי מיכי יוספי שהאנחה היא כמו גשר תודעתי בפער שבין המצוי לרצוי. רגע של חיבור התודעה לאן שרוצים להגיע. ר' נחמן אומר שהאנחה מאריכה את הנשימה, שיש בה הארכת רוח, המשכת רוח חיים לחיסרון, ומכיוון שעיקר החיסרון הוא הסתלקות הרוח חיים, על ידי האנחה משלים את החיסרון [ליקוטי מוהר"ן ח' א']. ניתן ללמוד מהאנחה הנאמרת ביידיש - 'הוי טאטע', שמגלמת את ההכרה שאני מוותר, מתמסר, מתרוקן, ומוסר את השליטה למה שמעלי.

נראה לי שהאנחה כמו דוחפת להתרוקנות של כל שאריות האוויר שנאגרו בחזרה לריקות. המתח הצבור, השלילי שנאגר, כל הפסולת, כולם עכשיו החוצה!

וכידוע בסוד הריק והאין, שההתאיינות והרווח גם מביאים למידה של רווחה.

כך גם אולי הפרקטיקה הנשימתית של ווים הוף – שהייה מאד ארוכה בהתרוקנות (אבל לאחר חמצון ארוך בהתאמה) - ככלי להתגבר על כאב נפשי ופיזי (קור) ופיתוח כוחות-על של חוסן גופני ונפשי.

ר' נחמן מתאר גם איך האנחה מזרימה את הדמים ומחייה את הגוף: "ולזכך ולטהר את השמים הוא על ידי אנחה באמת, כי יש בלב רוח הדופק.. והוא נושא עליו כל הלחות וכל הדמים וכל המיצות, והרוח הדופק הזה הולך ונוקש בכל האיברים ועל ידי הליכתו ונשובו בהם הוא מנענע ומנשב ומנפץ אותם מן העיפוש שלא יתעפשו ולא יתקלקלו כמו הרוח המנשב בים.. ועל ידי האנחה הוא מחיה ומבריא את הרוח הדופק, וניצול מהעצבות רוח, וחוזר הרוח הדופק ומנשב כסדר בכל האיברים, ובפרט בידיים.." [ליקוטי מוהר"ן נ"ו, ט']

האנחה היא לא רק ביטוי של כאב וחסרון וניסיון לגשר להשלמתו, אלא תנועה פנימית מזרימה המנקה את הלב והאיברים מכבדות ומסטגנציה, שוברת את קליפת העצבות, ועושה מקום לשמחה ורוח חדשה להיכנס.

ההתרוקנות שבאנחה, נמצאת גם בתקיעות השופר בזמן הזה: אופן הוצאת האוויר בשברים ובתרועה מביעים לפי החסידות אנחה, ושבירה, עצבות ובכי, ולאחריהם חוזרים בתקיעה אל האחדות בקול האחיד והרצוף. נאמר על עם ישראל: "אשרי העם יודע תרועה - באור פניך יהלכון" (תהילים פ"ט), וכך אולי אלה היודעים להישבר להיאנח, ולהתבטל לשי'ת, מתוך המקום הזה 'באור פניך יהלכון' [נתיבות שלום, מאמרי נתיבי תשובה]. ככל שמפנים מקום, כך יש מקום לאור להיכנס. ובאופן זה גם ניתן לעבור מתרועה שהיא שבר ואנחה וביטול, לתרועה של להריע ולשמוח, ללכת ולהרגיש שהדרך מאירה.

וכך עם האור נשוב לראיה -

שיפור הראיה

נקודה אחרונה בעניין הנשיפה שמחברת לראיה: מצוות ציצית באה לסייע בבקשה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". לא לצאת אחר התשוקות בעיניים החומדות והלב המתרגש.

בשביל לקבל ולספוג דרוש חום, ואילו בשביל להיפרד דרוש קור. ולכן בזהר נאמר: 'אלמלא כנפי ריאה מנשבים על הלב היינו נשרפים בלהבה' (תרגום מארמית).

כך ניתן לומר כי הנשיפה עוזרת לווסת את הלב והעין המשתוקקות.

מלבד הנשיפה, גם בראייה נמצא אספקטים 'מקררים' באופן ההתבוננות של אלמנט המתכת.

מיד נראה כי אופן ההתבוננות המתכתי עוזר לשיפור הראיה הפיזית, וכן הוא ביטוי של ראיה רוחנית:

הראייה מתקהה סביב גיל ארבעים, ובעיקר מטשטשת הראייה מקרוב. בימינו זה הודות למסכים, אבל גם בזכות תהליכים שטרם מצאתי, שלמעשה המבט כמו מתקבע: העדשה נהיית קשיחה ופחות אלסטית וגמישה.

כדי לשפר את הראיה, תרגילי עיניים יומיומיים, לדעתי למשך של כשעה ביום, מסייעים להחזיר את הראייה לגמישות ולבהירות. ומצאתי שהם גם מחברים לראייה רוחנית:

כיפוי העיניים בכפות הידיים- מאפשר חושך, חזרה לאין, פנימה, להקשבה הפנימית, לשקט. כמו הנשיפה. הביטול והאין הוא הבסיס לראייה גבוהה ולתקשור.

תרגיל השמש - בעיניים עצומות מול השמש הנעת הראש מצד לצד, לחיזוק האישונים. השמש מזינה ומרפאת. כמו השאיפה. לקחת לעיניים אור וחום מרפא, ובראייה הרוחנית הידע המואר נקרא הארה.

עפעוף מהיר- מרטיב את העיניים, לעיניים יבשות. הודות לעדינות העפעף, הוא נמצא ככלי אינדיקטורי של תקשור לקבל מידע מהתת מודע האם הגוף בתדר של כן או של לא. (בשימוש בקינסיולוגיה, בביוארגונומי..)

לראות רחוק - כל שליש שעה יש לקום מהמסך ולהתבונן לפחות למרחק של 6 מטר, עדיף בטבע. מפתח את היכולת הרוחנית להסתכל לרחוק, לראות את התמונה הרחבה יותר, לקבל פרספקטיבה, 'מידת רוחק' בחשיבה הכרתית.

לראות לפרטים - להבחין בקווי מתאר ובפרטי הפרטים. של חפצים, של אותיות כשקוראים. היכולת הרוחנית של התבוננות לעומק ולפרטי הפרטים מאפשרת בינה, ולראות את הנולד מתוך ניתוח מעמיק של המציאות.

שינוי מיקוד מקרוב לרחוק ובחזרה - פשוט לפתח גמישות במיקוד. ראייה כזו תוציא אותנו מנוקשות מחשבתית, שהיא תכונה חשובה מאד לפיתוח ראייה רוחנית.

תרגילי תנועה לכל הכיוונים - גם להחזרת גמישות ולאינטגרציה רגשית. אולי החיבור של העיניים לדורה מאטר הוא זה המניע אותנו לעבר אזורי מוח שנים -דמיון וזיכרון בימין ושמאל למעלה, ורגש למטה. העיבוד והאינטגרציה של התמודדויות החיים בין מוח ימין לשמאל נעשה במעבר של העיניים מצד לצד בזמן שנת ה-REM ומכאן גם עבר לשיטות טיפול בטראומה המבוססות על כך (EMDR ועוד)

הראייה גם משפיעה על כל האיזון ההורמונאלי: ההיפותלמוס נמצא ממש מעל הכיאזמה של עצבי הראיה (ההצטלבות של ימין ושמאל), ודרך קליטת האור והמידע החזותי מהרשתית, ההיפותלמוס שולח את ההורמונים הנדרשים. החל מלהעלות או להוריד מלטונין בהקשר של שינה וערות, וכן בחיבור להיפופיזה ולמערכת הלימבית- ייצור סרטונין, דופמין, אוקסיטוצין ועוד.. בהתאם למה שאנחנו רואים.

אם כן, מה שאנחנו רואים, ולאן שאנחנו בוחרים להתבונן - פיזית, נפשית ורוחנית- ישפיע על כל ההתנהלות שלנו. וכך אם נשנה את לאן ואיך אנחנו מתבוננים... נוכל ליצור ראיה חדשה, תפישה חדשה, בריאה חדשה של המציאות.

היבט רגשי - ראיית העצמי כראוי

בהיבט הרגשי, רוב הקשיים קשורים לראיית עצמנו מהצד החסר - כלא מספיק טובים, כלא מספיק ראויים..

בטיפולי הנפש (וכן בטיפולי הגוף) השאיפה היא לערוך אינטגרציה עצמית לתחושה של אני שלם. ניתן לומר גם כי המשנה הטיפולית באה כמו להשלים ולפצות על 'חורים' בראייה, ולארגן באופן מיטיב את האופן בו אנו רואים וחשים את עצמינו. להבחין ב'בליינד ספוט', במקומות שאיננו מבחינים בראיית עצמינו וכן ולהעניק שם מקום, אור ונשימה.

יש קשר הדוק בין איך שראו אותנו בילדות הדמויות המטפלות, לאיך שאנחנו רואים את עצמינו, ולמידה בה אנו חשים ראויים. אם ראו אותנו באופן מיטיב, כך נתבונן בעצמינו ובאחרים. אם 'לא ראו אותנו' את יופינו ואורנו הייחודי – נצטרך לעמול על כך ולפתח ולטפח בעצמינו את המבט האוהב והמעריך, החומל והאכפתי, כלפי עצמינו.

בעולם תחרותי והישגי אדם נמדד לפי הצלחותיו והישגיו, פרסומו מעמדו ועושרו. אבל התורה שלנו כהרגלה מהפכת את הראייה והתפישה: החכם הוא לא זה שיודע כי אם זה הלומד מכל אדם, הגיבור הוא זה שיודע להתגבר על עצמו, המכובד הוא זה המכבד כל אדם, והעשיר הוא זה ששמח בחלקו ומעריך את מה שכבר יש לו. [פרקי אבות ד'] ואם נשחק בהתאמה - מיהו הראוי? - לא מי שרואים אותו, מכירים בו ומעריכים אותו, כי אם זה הרואה ומעריך את הטוב והיופי שבכל אדם, בכל יצירה אלוהית.

מי שהפנים את היכולת הזאת מסוגל לחוש ראוי מוערך ונאהב. אם קיבל זאת מדמות מטפלת או שפיתח זאת בעצמו, יוכל לראות ולמצוא טוב בכל אדם אחר. כאמור 'ואהבת לרעך כמוך', שמעבר לשאיפה לצאת מהאגואיזם זו גם עובדה – יכולתנו לאהוב את האחר ולראות בו יופי וטוב, קשורה לרוב ביכולתנו לאהוב את עצמינו.

מי שגדל תחת מבט הלא ראוי, הלא מספיק, שלא ראו אותו, את הטוב שבו, מתקשה לראות בעצמו טוב. ובכדי לפתח את היכולת הזו בתוכנו, את ההורה המיטיב הפנימי, מועיל להבין את שרשרת השושלת: שהורה שאינו פתוח לאהבה מלאה של ילדיו גם אינו רואה את מלוא הטוב בעצמו..

בימינו המשיגו 'הורה נרקסיסט' ו'התעללות הורית', ומצאו שבמקרים רבים הפגיעה מתנקזת לילד אחד במשפחה שהופך ל'פח האשפה' של ה'לא בסדר', מי שאינו ראוי לקבל אהבה. ההורה עורך פיצול בין החלקים הטובים שמוצא בעצמו, אותם משליך באהבתו והערצתו לילד אחד, ועל ילד אחר משליך את החלקים שלא אוהב בעצמו. זהו כמובן מסלול טראגי עבור ילדים שגדלים כשיקוף החלקים הלא אהובים של ההורה, והנפגעים מהתעלמות, ביקורת וגרוע מכך. [מאידך, בפיצול שכזה גם ילדים שזוכים לאידיאליזציה הנרקסיסטית אינם גדלים בתחושה שרואים אותם באמת].

מי שחש שאינו חש ראוי גם מצמצם את נשימתו - אין לו מקום ואל לו להפריע,. לקחת אויר זה לקחת מקום בעולם. ונשים לב שאיברי המתכת הם נפגעים מרכזיים: תחושת נטישה המקשה על הריאות, וביקורת קשה הפוגעת במעי הגס.

על מנת לשוב ולחוש ראויים

אפשר להיזכר בנשימה ולחזור לנשום, ולשאוף -  למלא את חלל הריאות בכוח החיים, לחוש התמלאות בכל הכיוונים. או קודם לשאיפה לנשוף, להתרוקן, לעשות מקום לעצמנו ומרווח שיוכל להתמלא בעדינות. ר' נחמן אומר שעיקר קיום הדעת והמוחין זה על ידי הנשימה. מתוך הנשימה אנו נזכרים בתודעה הגבוהה שלנו, בנשמה שבנו, שהיא מעבר לכל קלקולי הראיה שנספגו במערכת.

וכן עין טובה לעצמנו, לראות את עצמנו כאור, את המקום של ניצוץ הנשמה שקיבלנו בנשמת החיים. "כשאת בתוך קושי תתבונני באור שאת" [ימימה אביטל]. אור הוא טהור, הוא אחדותי, מחבר, ומחזק את ליבנו כשייכים, כמשתייכים לטוב.

בתוך מציאות לא רצויה נוכל להיאנח ואז לכוון את התודעה שמה שקורה הוא טוב, רק.. שאני עדיין לא רואה זאת כרגע. וניתן לפנות בשאלה לחלל ולעצמי - לאיזה טוב זה יכול להביא?

המובן מאליו הוא להתחזק ממחמאות כשרואים אותנו, אבל אפשר, גם אם מאתגר- להתחזק דווקא מההחסרה, שזה לראות את הטוב שאני ולהעניק לעצמי בדיוק כל מה שהחסירו ממני.

בתוך מציאות רועשת או בלתי נסבלת אפשר לנסות ולמקד את המבט בפרח יפה ולהתבונן בכל פרטיו, להתחזק מהאור והטוב הקטן שמצאנו. ואז לשאוף ולהתמלא מרכותו יופיו וריחו הטוב.

יש משנה אצל ר' נחמן המדברת על מיהו 'המוכיח הראוי'- כיצד נותנים תוכחה וביקורת ומי זה היכול להוכיח ולהצביע לזולתו על הנקודות שאינן כסדר. בפרשנות הגבוהה של ר' נחמן המוכיח הראוי זה מי שיכול להוכיח לך שאתה ראוי, ולחבר אותך למשאבים הפנימיים שמאפשרים תיקון. כך גם יעלה הריח הטוב של הנשמה, והאדם ייזכר בטוב המהותי שהינו.

הבחירה לראות טוב

האמונה שאפשר לתקן היא בבסיס תהליכי התשובה והתיקון של ראש השנה. האמונה שבאמת אפשר לברוא את עצמנו מחדש.

ידוע היום כי עצם הראיה הפנימית כאילו הדברים כבר מתוקנים היא היא זו שמביאה את הריפוי. ניתן לראות זאת בתהליכי הריפוי של בית החולים ללא תרופות בסין. כאשר המרפאים והמתרפא חולקים את אותה תודעה שהריפוי כבר נעשה כבר התרחש. אז ניקח לנו רגע קט לדמיין לרגע את הקושי הכאב הבעיה שלנו כמתוקנים... וננסה מידי יום לקחת לנו רגע כזה.

בפרשת 'ראה' משה רבנו מתחיל עם בקשתו לראות את הטוב, ולבחור בטוב. וכעת שוב בפרשת 'ניצבים' שלפני ראש השנה: "ראה הנני נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע..העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ את החיים ואת המוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה.."

גם באור וגם באוויר, גם בראיה וגם בריאה, מערכות גם רצוניות- יש לנו בחירה- לראות טוב ולנשום. להכניס אור ואוויר ו'אני ראוי', ולרפא ולהרפות את המקומות החסרים.

בראייה - עם כיפוי העיניים.. ראייה לרחוק, התבוננות בפרטים, שינוי המיקוד ועוד, נוכל לשפר את ראיית הדברים ולבחור לראות את הטוב את הברכה את החיים.

בריאה - דרך הנשימה, נתינת מקום לכל מה שהתכווץ ונסגר לפתוח ולהתרחב, או התרוקנות אנחה בכי וצעקה מהחיסרון - נוכל לעורר את הלב והריאות להתחדשות להתחזקות.

במהלך חגי המתכת- ותיקון ימי התשובה אנחנו עוברים מהלך של ריפוי שנקרא בחסידות מהלך של הכנעה- הבדלה- המתקה:

בראש השנה אנו בהכנעה - ממליכים ומתבטלים לפני האור העליון. לראשית תהליך ריפוי דרושה לנו הכנעה, נשיפה, ביטול ומסירת הכוח והאמון למה שמעלינו,, הפותחת את הערוצים לאור להיכנס.

בכיפור זו הבדלה - אנו פורשים מהגשמיות ומתעלים מעל ההזדהויות עם הגשמי. , מבדלים עצמנו מהבעיות, מכל מה שחשבנו על עצמנו (הנדרים), מכל האמונות המגבילות, הראייה הצרה של עצמנו ושל העולם. ואז סולחים לעצמנו, לאחרים, ולעולם.

ואז בסוכות מגיעה ההמתקה - השמחה שבלראות את כל הטוב בגשמי ובמעבר לגשמי. השמחה בראיית הטוב, בהכרת הטוב, אור החיבור הנקי שבכוחו לרפא את הלב והגוף כולו.

שנת תשפו... שנה שתנשפו ותשאפו , שנה מאירה ומנחמת