תנועת הקבלה (קבלת היש) – האיכות האימהית בפרופריוספציה (מגע עמוק)

הא'-ב' של הנפש הוא הביסוס של אמון ובטחון:

אמון בעצמי שאהוב, שיש לי מקום, אמון בעולם ותחושת ביטחון לנוע ולפעול בו.

במאמר זה אציע רעיון שעלה בי בעקבות המחשבה על ויסות דרך מגע עמוק:

שמערכות העל המווסתות והמרגיעות (מערכת הפרופריוספציה והמערכת הוסטיבולרית) נובעות מהתפקידים הארכיטיפיים של האם והאב.

ונתחיל בהיתאמות של האם לתינוק שלה: אני סוברת שהמילה היתאמות נבנתה סביב המילה אם - ובכך היא רומזת על התפקיד הארכיטיפי של האם - יכולתה ומכוונותה של האמא להתאים את עצמה לצורכי התינוק.

כמובן שאין היתאמות מלאה, ומכאן טבע וויניקוט את המושג 'אם טובה דיה': שמנסה להבין את צורכי תינוקה כמה שביכולתה, ושעצם ההתכווננות טובה דיה.

[ואילו הסדקים בהיתאמות, הם גם לטובה- תחילת לימוד הנפרדות שיקדמו את הגדילה לעצמאות]

תינוק חייב היתאמות לצרכיו אומר וויניקוט, ודרך ההיתאמות אליו, מפתח התינוק אמון ואמונה (גם כן מתחילות ב- אם). אמון ואמונה שהעולם יכול למלא את צרכיו, שהוא מתקבל באהבה ושיש לו מקום. אלה נוטעים בנפש את יסוד הקבלה הבלתי מותנית: הרגשה פנימית שהוא נפלא ונהדר כמו שהוא, כפי שהוא, במקום בו נמצא, ולא צריך לעשות בשביל זה שום דבר.

בהמשגת המזרח, הארכיטיפ האימהי קשור למהות הנקבית - ה-YIN : איכות מקבלת, של ספיגה, סטאטיות

והכלה. איכות של אדמה בכיוון מטה. זו היכולת להיות ב – being - להשתחרר לקיים ופשוט ליהנות מהיש. כך האמא מחברת אותנו ליכולת ההנאה והתענוג שלנו.

האיכות ההופכית של האבא קשורה בביטחון: דרך הענקת בטחון הוא מבסס בילד תחושת יכולת ומסוגלות לצאת ולעשות מה שחפץ. זוהי איכות גברית- YANG : איכות של יציאה פריצה ועשיה שקשורה ל-doing. האיכות היאנגית היא שמימית, למעלה ובאוויר הפתוח. 'לעוף אל החלומות'.

איכויות ההורים מופנמות בנו והופכות ל'הורים פנימיים' שממשיכים לדבר את מה שהופנם.

השאיפה בטיפול היא ליצור לעצמינו הורים פנימיים מיטיבים, ולפתח שפה פנימית שמקבלת את עצמינו באהבה, מאשרת, תומכת, מעודדת, ומעריכה. לבסס את המקום של אהבה שאינה תלויה בדבר (באם היה חסר כלשהו או הסדקים..).

עמיחי זלינקובסקי בגישתו 'להקשיב ללב', מציע בנייה של המקום הפנימי המרפא של אהבה ללא תנאי לעצמינו - דרך דיבור מיטיב של ההורים הפנימיים הארכיטיפים: כך שהאבא הפנימי אומר "את/ה מסוגל/ת הכל" והאמא משלימה "אבל את/ה לא צריךה /חייב.ת /מוכרח.ה שום דבר"

כריות החול עננים - מבססות באופן גופני את האיכות האימהית: החול מתאים את עצמו לגוף וכך נותן חוויה חושית ונפשית של קבלה- בדיוק כפי שאתה, חיבוק במקום בו אתה נמצא. העיטוף נוכח ורך- כנוכחות אימהית רכה ומקבלת, מכיל ומאשר את הקיום הקיים, המונח.

הרגשת המוכל והמתקבל מאפשרת התרחבות פנימית, ולזו יש הד בהתרחבות העננית של הכרית.

ניתן להרפות לתוך חיבוק , ניתן להרפות לתוך החזקה חיצונית, וניתן להרפות למסר ש'הכל בסדר, ככה כפי שאני'-- ואז המערכת הפאראסימפטטית המשקמת והמרפאת נכנסת לפעולה.

בהשתלמות קצרה בריפוי בעיסוק, למדתי שהעבודה על הוויסות החושי נעשית בשתי דרכים:

האחת על ידי גריה הדרגתית בה מתרגלים לתחושות חושיות לא נעימות.

והשנייה, ויסות שנעשה בעזרת שתי מערכות ה'על' המווסתות את המערכת מלמעלה: המערכת הפרופריוספטיבית והמערכת הוסטיבולארית.

הפעלת מערכת הפרופריוספציה נעשית דרך מגע עמוק. למשל מרפאות בעיסוק מניחות כרית כובד על הירכיים בעת תרגול מיומנויות שונות בכתיבה. ואז מוציאות לפעילות של נדנוד וטיפוס המווסת ומרגיע דרך המערכת הוסטיבולארית.

כאמור אני מציעה שמערכות העל המווסתות הללו נוצרו דרך תפקידי ההורים:

שמערכת ההרגעה של התחושה העמוקה נוצרת דרך תפקידה הארכיטיפי של האם - האם עוטפת ומקבלת את התינוק אליה מהרחם ובהמשך כל חודשי ההחזקה שלו עד שיכול לשאת את משקל גופו בכוחות עצמו. למעשה, האם נותנת לתינוק הכרה עמוקה בקיום רק מתוך תחושת התמיכה שמעניקה לו.

וכן שההרגעה דרך מערכת שיווי המשקל נוצרת בעזרת תפקיד האב המניף את הילדים ומציע ביטחון והחזקה ביציאה לפעולה.

להבנתי, סוד הריפוי הרגשי מתחיל בקבלה הבלתי מותנית של עצמנו: קודם כל אני טוב כפי שאני. ואחרי שמבסס בתוכי את האמון והאמונה בעצמי ובעולם, אז אני יכול לצאת אל העולם בביטחון.

גם הלוגו של may-be (מיי -בי = האפשרות להיות/ לנכוח) מבטא זאת: ה-M זו צורת האמא הסוככת מלמעלה, וה- B האבא המניף. [הרעיון והעיצוב המושלם של ורד זייקובסקי]

בחיבור ספירות הקבלה לגוף האדם- רגל ימין קשורה לספירת נצח ומיוצגת דרך משה רבינו, ורגל שמאל קשורה לספירת הוד ומיוצגת דרך דמותו של אהרון הכהן:

רגל ימין - doing - YANG -נצח - משה.      רגל שמאל - being - YIN – הוד - אהרון

להבנתי, חיבור ספירות נצח והוד לרגליים מרמזות לנו כיצד יש ללכת 

שבכדי ללכת, תמיד דרוש שילוב ואיזון בין קבלת הקיים ליציאה לפעולה, בין התקדמות ועצירה. רצוא ושוב. פעולה ונפעלות (ואפילו.. התפעלות מהיש..).

כשהדגש הוא על הישגיות (בעיקר בחברה קפיטליסטית) , לחיצה על דוושת העשייה בקוצר רוח ללא קבלת הקיים תביא להתשה (ולפי הבנתי זו גם סיבה מרכזית לפיברומיאלגיה).

אמנם לא פשוט לקבל את הקיים אם איננו מרוצים ממנו, אבל זהו המפתח הסודי של ההתקדמות: לקבל את הניתן, להעריך את הקיים, את היש, לתת הד לקיים. הוד הוא בבסיס המילה הודיה: להודות על מה שכבר ישנו, להתבסס בקיים, והמקבל ביטוי גם דרך ההישענות על תמיכת האדמה.

כך גם ביסודות הטיפול הפסיכולוגי, ובעיקר בשיטת ההתמקדות -ההדהוד, לתת הד לתחושות המטופל. הד ותיקוף למה שקיים, ורק מתוך קבלת הקיים ניתן לראות מה מתחיל לצמוח. .

'ואפילו... התחל בלקבל את שאינך מקבל' אומרת ימימה אביטל ביסודות 'חשיבה הכרתית'. כיוון שבלקבל את מה שאיני מקבלת - כבר מתחילה תנועה של קבלה. (כי לרוב נרד על עצמינו על שלא מצליחים לקבל.. ואז שוב ממשיכים את תנועת היפך הקבלה).

ימימה מנסחת 'אם את מבינה מה זה לקבל את עצמך, מכירה בערך שלך, במקום שלך, מרחב נפשי שאינו מותנה בגלל הישגים ואינו נעלם בגלל כישלונות' - ימימה מלמדת את ההכרה שלנו את מקום האם הארכיטיפית: שערכינו לא מותנה, שחיינו אינם מותנים.

תנועת הקבלה היא התנועה הארכיטיפית האימהית - העוזרת לנו לאסוף את כוחותינו מחדש מאמא אדמה...  ורק אז, לעשות עוד צעד קטן בימין לפעולה, אל הנצח..

וכריות העננים... עוזרות לנו לשהות עוד קצת ברגל שמאל, בהודיה על הקיים, ולקבל בחזרה את הכוחות מהאדמה, דרך ההתמסרות לעצם ההוויה הפנימית.

ולבסוף, החיבור ביניהם הוא עשייה מתוך מנוחה.