פרה פרה – פארא-סימפטטית : תנועת ההאטה

התנועה של הנחת כרית עננים היא לאט.. לאט.. ובכך מתאפשרת כניסה למצב מרגיע פאראסימפטטי 'ברגוע'.

• עצם הנחת משקל על הגוף מרגיעה ומווסתת , כמו יד מרגיעה.

• התפרשות החול גם מרגיעה - יוצרת מעטפת מחבקת לגוף.

• החול רך ונעים גם כן מרגיע, ואלמנט האדמה מתחם ומאזן.

• אפילו קרירות החול מרגיעה (ועוד במצבי חום והיפר)

• אבל איטיות ההנחה היא קריטית ובלעדיה, אם נניח מהר, לא נצליח להרגיש את ההרגעה של כל אלה.

בכלל,

תנועה של האטה מאפשרת הרגעה, דרך הפעלת מערכת העצבים הפאראסימפטטית.

פרקטיקות נוספות של תנועה איטית המקדמות קשב ורוגע:

צ'יקונג וטאיצ'י אומנויות תנועה איטיות ועוקבות נשימה - מפעילות את מערכת הרגיעה.

ריקוד בוטו - כולו מחקר של מהויות והוויות, כמעט תמיד לוקח לסלואומושן. יש להאט ולצלול על מנת להתחקות אחר נימיה של תנועה פנימית והוויה.

בפלדנקרייז ניתן לעבור במנעדי מהירות שונים, אבל כדי להביא מודעות לאופן העשייה של תנועה (ולא לעשותה באופן טכני כמו התעמלות / כושר) - חייבים לעבור דרך הלאט וכך להבחין בפרטי הפרטים של התנועה.

ואם רק לכמה שניות נניע את כף היד באיטיות רבה עם תשומת לב לפעולה - כבר הגוף ייזכר באפשרות להירגע... וכך גם אם נאט לרגע את תנועת הנשימה.

המערכות הסימפטטית והפאראסימפטטית מהוות יחד את מערכת העצבים האוטונומית, המובילה אותנו לפי הצורך במסלולים של עוררות או מנוחה במהלך היממה.

בפאראסימפטטית נעשים תהליכי השימור והתיקון rest & digest - לנשום, לעכל, להתריע על עייפות לנוח ולהתאושש.

הסימפטטית מעוררת ומכינה את הגוף לפעולה ולריכוז, וכן מתפקדת במצבי סטרס ליצירת תגובות הילחם/ברח.

כשמופר האיזון בין המערכות עקב טראומה וסטרס נפשי, חרדה ועוררות יתר יפריעו למהלך התקין של מערכת הרגיעה והעיכול, וכך יפגעו תהליכי ההחלמה וההתאוששות.

בפוסט-טראומה נוצרת דריכות יתר כרונית, והורמוני הדחק ממשיכים את ההתראה ברמות גבוהות גם שנים רבות אחרי שהאיום הוסר. כדי לשוב לאיזון, על הגוף ללמוד שבמציאות ההווה הסכנה חלפה, ולהחזיר לעצמנו תחושה של בטחון ושליטה.

אמנם, מדובר במערכת אוטונומית שכביכול אין לנו עליה שליטה, ובכל זאת, באמצעות פעולות בסיסיות של נשימה תנועה ומגע יש ביכולתנו לווסת את הפיזיולוגיה שלנו וחלק מפעולות הגוף והמוח הלא רצוניות.

אז כיצד נשוב לפארא-סימפטתיות ?

• תרגול יומיומי של מדיטציה או התמקדות, תרגול יוגה או פלדנקרייז, טאיצ'י וצ'יקונג.

• תזכורות במהלך היום לכמה רגעים להפנות את הקשב ותשומת הלב פנימה- לנשימה, או להרגשה הגופנית (התמקדות), או ללכת יחף על הקרקע ולחוש אותה, או להניח כרית עננים באיטיות ובהקשבה. עצם הענקת תשומת לב לעצמנו ולנוכחותנו מאפשרים אימפקט מצטבר של הרגעה.

• והשראה לאיטיות .. ניתן להביט בתנועת עננים איטית בשמים, ובכלל להתבונן בטבע, במים, בפרות באחו.. פרה-פרה (:

למעשה, התנועה האיטית תוך תשומת לב והקשבה לפרטים -- מאפשרת להבחין בכך שהדברים נעשים מעצמם (ובחוכמה עצומה).

זו למעשה הקשבה למערכת העצבים האוטונומית, העובדת באופן אוטונומי 'מעצמה': מפעילה את שריר הלב לפעימותיו, בסנכרון מופלא עם הנשימה, העיכול, ההורמונים.. באינסוף תהליכים ללא התערבותנו.

כל זה מראה לנו שאין אנו צריכים לעשות דבר והכל נעשה דרכנו ומתהווה דרכינו.

כך נוכל להבחין איך מתח ולחץ נפרקים מעצמם, והגוף מחזיר עצמו לאיזון. [על כך בפוסט הבא על העבודה בשיטת ה-SE] – גישה שמלמדת כי לחץ ומתח נפרקים מעצמם כאשר מבודדים כל תחושה ונותנים לה את הזמן להתפרק. שוב מה שנקרא 'פרה-פרה'...

נקודת השבת: האפשרות להבחין כי הדברים נעשים מעצמם מתורגלת בתרבותנו היהודית דרך 'נקודת השבת': שבת קשורה למילים' לשוב, לשבת, ולשבות = כל מה שנעשה בפאראסימפטטי. בשבת אנו מתבוננים בעולם כמו בתערוכה (הרב שאול יורביץ'). כאשר נטרלנו את לחץ העשייה, ניתן להבחין בנקודה הזו שהדברים נעשים ללא התערבותנו.

זהו תרגול חשוב כאשר נושאים סטרס, תסכול, דאגה ואשמה, לגבי מה שלא מספיקים לעשות. והנה.. בהתבוננות מעמיקה מבחינים כי הדברים נעשים דרכינו, וכך יכולים לפתח את כלי הקבלה.

יתכן שבתרגול 'גבוה' ניתן גם להגיע להתבוננות איך גם הפעולות הרצוניות שלנו, אף הן נעשות 'מעצמן', איך משהו גדול מאתנו מניע אותנו לפעולה... וכך שלווה יכולה להיות נוכחת בעשייה.

שתי המערכות למעשה מקיימות זו את זו- ה-being מקיימת את ה-doing ולהיפך. ככל שההקשבה שלנו מתחדדת למה שכבר נעשה דרכינו, כך הפעולה שלנו נעשית יותר חדה יעילה וזריזה, והמוח ימצא נתיבים חדשים ומשופרים להיטיב ולייעל את עשייתנו. כך בדיוק הפרקטיקה בשיטת פלדנקרייז, המשכללת ופותחת נתיבים חדשים ליכולות שלא ידענו, דרך ההתבוננות באפשרויות השונות של דרכי החיבור של הפעולות שלנו.

זמן סלואומושן: תנועה איטית שהפתיעה אותי קרתה לי בתאונת אופניים. התודעה שלי נכנסה למרבה הפלא לזמן סלואומושן (עד לרגע הנפילה). המוח כנראה חישב מרחק וכיוון מול מהירות ומצא שאין סיכוי לברוח, אך מה יועיל לו להאט את המציאות עבור המודעות?

מסתבר שהמערכת הפאראסימפטתית אחראית גם על האטת פעולות גופניות בעת לחץ או איום על מנת לאפשר לגוף להגיב כראוי ולהיות ער לפרטים. כך, המוח היקר מצא שהכי כדאי לפרק את המציאות לחלקיקים ניתנים לעיכול וכך להצליח להתמודד עם התאונה.

יישום טיפולי: פתולוגיות ומחלות קשורות גם בקושי להאט ולהקשיב למתרחש.

לגוף יש מנגנונים של תיקון וריפוי עצמי, ולעיתים כל מה שנדרש מאיתנו הוא לשבת בשקט ולהבחין בריפוי העצמי שמתרחש מעצמו.  

סטרס כאמור מקשה על הגוף להתמודד ומוביל למחלות, כי מערכת סימפטטית בעוררות יתר מפריעה לפעולת מנגנוני ההחלמה של הפארא.

לכן זה עניין קריטי להעניק לעצמינו ולגופינו מרחב הקשבה ותשומת לב, ולהחלמה טובה תמיד נדרש זמן להתנתקות, רגיעה והקשבה לעצמינו.

למחלת פרקינסון נמצא שמאד יעיל הקשבה ותשומת לב לתנועה באופן תדיר.

בפרקינסון נפגעת מערכת התנועה האוטומטית, אך ניתן ללמוד שוב את התנועתיות דרך מערכת התנועה הרצונית הרגילה (מנגנון אחר באזור אחר במוח).

במערכת התנועה הרצונית נדרש מיקוד וריכוז בפעולה המבוצעת, כמו לחזור לתודעת תינוק בשנתו הראשונה, הלומד את גופו ורוכש לאיטו את מיומנויות התנועה המורכבות. (כפי שנעשה גם בשיטת פלדנקרייז).

בגרעיני הבסיס (הגרעינים הבזאלים) מחברים יחד תנועות בודדות והופכים אותן לאוטומטיות כדי שנוכל לעשות פעולות מבלי לחשוב עליהן, וכך לחסוך אנרגיה למוח. בפרקינסון מתנוונים בגרעיני הבסיס תאי עצב המייצרים את המוליך העצבי דופמין. הדופמין הוא גם זה המעביר מסרים מהמוח לשרירים ומכאן הקושי לנוע באופן אוטומטי.

חוקר המוח נורמן דוייטש בספרו - The Brain's Way of Healing – מביא את גילויו של ג'ון פפר, שהצליח לעצור את הפרקינסון שלו דרך תרגול הליכה מודעת: הוא גילה שמצליח ללכת כאשר שם לב לכל מרכיב בודד של התנועה - כעשרה מרכיבים בכל צעד. למעשה הוא השתמש במערכת התנועה הרצונית באזור אחר במוחו - באונה הקדמית. גילוי נוסף חשוב שלו הוא מינון מדויק, כי אם הלך הרבה מידי התפקוד המוחי שלו לא השתפר. מוח בפרקינסון צריך הרבה מנוחה (וכאמור, כל מחלה).

כך מצאתי גם בכתבות על פרופסור רפי אלדור שהצליח לעצור את הפרקינסון בזכות לימוד יומי של ריקוד סלוני. וכן בלימוד הצ'יקונג של מינגטון לי, שמייחד לחולי פרקינסון, בפרקטיקה של ריכוז בשהייה ממושכת בתנוחות סטטיות.

בניסיון הקליני שפגשתי, מטופלת לה העברתי שיעורים בשיטת פלדנקרייז, הבחינה בסמוך לפרקינסון, שהיא כמו 'יושבת בקצה הכיסא/המיטה'- כלומר הינה דרוכה לפעולה.. ומתקשה (דו משמעית) להניח עצמה לאחור, למנוחה, לנסיגה, לאיטיות, להקשבה אל מה נעשה דרכי..

סיכומו ,

שכל מה שאנו רוצים ללמוד, לספוג, לעכל- לאט לאט... לאט זה סוד העיכול

וכבר הנחה הרמב"ם: לא לאכול בזמן לחץ או רגשות סוערים, לאכול כשיש זמן, לאט ובתשומת לב, ולא לעשות שום דבר אחר בזמן האכילה מלבד לאכול.

יש הרבה מה לעשות בעת האכילה: להתבונן להריח ולהתענג, ולשים לב האם טעים, מתי מספיק.. האם המזון מזין אותי ומה המינון המדויק והנכון לגוף.

במילה למידה אנחנו מוצאים ל- מידה: להגיע ל מידה.

ואיך קראתם את המאמר הזה? מהר החוצה לדבר הבא (לחוץ = ל-חוץ), או אפשרתם לעצמכם לנוח בתוך המילים..?

ולסיום ---

נזכר בתניא (מהתלמוד) שישנן שתי דרכים: האחת קצרה וארוכה והשנייה ארוכה וקצרה.

יש דרך שנראית קצרה, אך מתגלה כמלאה במהמורות וקשיים, ובסופו של דבר מתארכת עוד ועוד. וישנה דרך שאולי נראית יותר ארוכה אבל היא בטוחה ונינוחה ודרכה נגיע בקלות ובבטחה אל היעד.

כך, ככל שנרצה יותר עשייה ולהגיע מהר אל היעד, ניכנס יותר ללחץ.

מוח שלא נח מספיק בסופו של דבר במצב העוררות ירגיש חצי ישן -

אלה מבטאים דרך קצרה שהיא ארוכה.

ואילו,

ככל שנאפשר את התנועה האיטית, החלימה בהקיץ, הלמידה האיטית, השהייה – כך יגדלו רמת החדות היעילות והזריזות בזמן העוררות. דווקא במצבי לחץ עדיף לפעול באיטיות ולשים לב לכל פרט. (וכפי שמצאנו שקורה באופן טבעי במערכת העצבים האוטונומית המאטה דווקא בלחץ).

דרך זו היא ארוכה ואיטית כביכול, אבל מתגלה בסופו של דבר כדרך הקצרה.

פרה-פרה... תמונות השראה לפארא-סימפטטיות :

• פרות באחו על רקע העננים.. פרות יודעות לנוע לאט..על שמן הפאראסימפטטיות (:

• ועוד השראה מהנמר ומשפחת החתולים המבלים את רוב זמנם במנוחה, ואז כשיוצאים לדרך הם אומני התנועה החדה והמהירה.