מנשיאה להתרוממות

מתוך חברותה בפרשת נשוא, עם דבר תורה מתוק ופותח התבוננות בהקשר לכריות מאת אילת ברהמסון :

בעוד ילדיה מתנסים בכריות העננים בשלל וריאציות - סוחבים, מפילים, מניחים בכל מקום, חווים, שואלים, חוקרים.. מאור עיניהם כספיר, מלאים רעיונות כמעיין גנים, מדמיינים בית חרושת ופיתוחים חדשים.. אומרת אילת -

פירוש המילה נשוא זה להרים (נשוא בניקוד חולם).

בתפיסה שלנו משקל נתפס ככבד וכסחיבה.

ואילו השימוש במילה נשיאה זה בעצם הרמה במובן של לרומם.

כשאתה מרומם משהו - אתה משיא אותו.. וגם הוא כמו נושא אותך, מרים ומרומם אותך.

כך ב'נישואין'- בני הזוג מרוממים זה את זה וכמו נושאים זה את זה..

הפרשה מספרת על הלוויים שהיו נושאים את כלי המשכן שהיו כלים מאד גדולים ומאד כבדים: מנחושת, זהב, קרשים של כמה מטרים.. בשימוש בביטוי הזה של נשיאת הכלים בעצם אומרים לנו שזה לא היה להם כבד. עצם המשמעות של נשיאת כלי הקודש רוממה את הנושאים אותם ולא הכבידה עליהם.

גם למנהיגים קוראים נשיאים - ומנהיג יכול לחוש שהעבודה מכבידה ומעמיסה, אך אם הוא מתייחס לעבודתו כשליחות- אין זה כבד יותר והיא מרוממת אותו.

וכך לגבי כל 'מעמסה' בחיים: כך נמצא, שעומס אינו דבר פיזי, כי אם החוויה שלנו מולו..

ובהקשר ל'עננים', נוצר כאן משהו משקלי שבדיוק כך באופן מפליא 'עובד הפוך': במקום להכביד הוא כמו נושא ומרים אותך. אני שמה את הכרית על הראש ומרגישה שהיא 'לוקחת' לי את הראש ולא שמכבידה.

אני מוסיפה שכנראה הרעיון הוא בקבלת המשא, קבלת העול - כמאפשרת את ההתרוממות.

גם במובן הנפשי, קבלת הקושי יוצרת את החיבור והאפשרות לצמוח ממנו.

בנוסף, הדגשת המשקל מחברת אותנו לכבידה ומסמנת לנו שאנו נישאים כל הזמן.. ושברגע שנתמסר למה שמחזיק אותנו - הקרקע- נוכל להרפות.

אז משימתנו היא למעשה עצם ההתמסרות (לקרקע ולשמעיה) וזו נענית ונושאת אותנו מעלה.

אנחנו נזכרות בנשים האפריקאיות, נושאות סלי ענק, כדי מים על ראשן, ילדים קשורים על גבן בעודן עובדות ומתמסרות לתפקידן. תחת העול גופן אינו מתכווץ כי אם נפרש כנגד ונע באלגנטיות ותיאום מאין כמותו.. הגאונות של אפריקה אולי, הינה ההתמסרות של האדם לאדמה בכל המובנים..

[וכמובן, מומלץ כחיסון טבעי נגד אוסטיאופורוזיס ! ]

והנה קצת אפריקה.. 'ריקוד' קטן בתמונות שבו אפשר לראות איזה כתרים יפים נוצרים מההתמסרות לקרקע..