ההסכמה ללכת - על כיווץ הרפיה וריפוי

גופנו נע בפעימות של כיווץ והרפיה - באופנים ובמובנים שונים במערכות הגוף השונות: הלב פועם, השרירים מחליפים בין אנטגוניסטים ואגוניסטים, מח העצמות פועם..

הכיווץ כמו מחזיק, יכול למקד, משמש לפעולה וכן קשור למערכת ההגנה.

וההרפיה שהיא סינכרונית לכיווץ קשורה גם למערכת הפאראסימפתטית המאפשרת במצבי הרגיעה את תהליכי העיכול והבניה.

לא בכדי המילה הרפיה קרובה למילה ריפוי: לגוף יש את הידע והיכולת לרפא את עצמו, אבל לשם כך הוא זקוק למנוחה ולרגיעה, ואז הוא יסיים את תהליכי ההתאוששות.

במאמר זה אתייחס לכיווץ ולאחיזות - כאשר האחיזות הן כיווצים שנשארו ולא רפו אם מפאת טראומה או מתוך הרגל. האחיזות השריריות בגוף והאחיזות שבנפש, לרוב כרוכות יחד ומשתקפות אלו באלו ב'גופנפש'. אשאל האם ניתן להבין מהמנגנון הפיזי את המנגנון הנפשי? ואציע אפשרויות להרפות מאחיזות על מנת לאפשר זרימה צמיחה והתקדמות.

אז לגבי האחיזות שבגוף זה ממש מעניין ששריר יודע אך ורק להתכווץ. ביתר הזמן, מה שנקרא 'הרפיה'- עליו לעכב את פעולת הכיווץ (נמצא ב'אל-כיווץ'). כך, ללמוד 'להרפות' איננה פעולה כי אם למידה של העיכוב, של לא להתכווץ. העיכוב מתאפשר כל עוד אין איום והכל רגוע (וכמובן כשאין צורך בפעולה). האם המנגנון הנפשי דומה? האם גם הוא נוטה מיד להתכווץ בכל פעם שדברים נעשים בניגוד לרצוננו ולדעתנו? בהקשר זה תמיד עולה בי בחיוך הזיכרון של 'מר קו' שהולך בנחת ושמחה ועל כל מכשול הוא בא בטענות ולרוב מתפוצץ מזעם.

האחיזות שבנפש קשורות גם בציור המציאות שאנו מציירים לעצמינו. ציור עתידי הוא יכולת מופלאה שקיבלנו - לדמיין ולעצב לנו את המציאות הרצויה בעינינו ולפעול ליצירתה. ואולם פעמים רבות המציאות מתרחשת באופן שונה מהציור שציירנו, והקושי לקבל את המתרחש בחיינו מעלה התנגדויות ורגשות חוסמים (כעס, פחד, ייאוש), רגשות אלה גם מונעים מאתנו להתבונן ביש הקיים זה עתה, ובמתרחש כמתחדש (במילותיה של ימימה אביטל).

אני רואה את המשל למצבי הנפש הללו במסעות בני ישראל במדבר, שלמרות ההנהגה הניסית 'התכווצנו' מדאגה מכל מחסור, והגענו לספק ולאבדן אמונה. כיצד משחררים ונותנים ל'ענני הכבוד' להוליך אותנו 'במדבר השומם' כשלא רואים לאן הולכים וחוששים האם בכלל נגיע. איך מאמינים וסומכים כי הדרך בה אנו הולכים נסללת עבורנו? כי 'הארץ המובטחת' מובטחת לנו, ורק אל לנו להתייאש ברגע הזה מהחסר הנוכחי, מהרעב ומהצמא ומאבדן האמונה ש'אין כלום כי לא היה כלום'-

השאלה רחוקה אמנם... ובכל זאת לא התאפקתי בהקשר זה: כי ייאוש מגיע מכך שאם עד עכשיו לא קיבלתי את מה שרציתי אז הכל נצבע ב'אין כלום', כשההוכחה החותכת היא 'כי לא היה כלום'. צביעת האין ב'כלום' סותרת את הראייה של מה כן יש, שדרכו ניתן להתחזק ולהמשיך לצמוח ולגלות מה עוד מתגלה לנו בדרך ומה נפתח בפנינו..

הדרך היחידה שהפנמתי ש'עובדת' על מנת לנוע ולהתקדם – הינה לאשר את הקיים ואת המתרחש. לאשר- כי אז אתה 'מאושר' - תרתי משמע.

הלן קלר המופלאה אמרה את המשפט הכי הכי בעולם לבחינה זו:

When one door of happiness closes , another opens; but often we look so long at the closed door that we do not see the one which has been opened for us

כשדלת אחת של אושר נסגרת, אחרת נפתחת ; אך לעיתים קרובות אנו מביטים כל כך הרבה זמן בדלת הסגורה, עד שאיננו רואים את הדלת שנפתחה עבורנו.

הלן קלר אמרה את התובנה העמוקה הזו של חייה, כשאצלה ה'דלתות' הכי חשובות לתקשורת עם העולם היו חסומות.

בוב מארלי צירף את דבריה לשירו המופלא Coming in from the cold, שיר שעבורי מספר איך אנחנו באים מהקור, מהניכור = מהכיווץ, ומארלי משכנע אותנו לא להיכנע.. ומוסיף שהרבה דלתות אחרות נפתחות:

https://www.youtube.com/watch?v=ZmN9AE8Lz90&ab_channel=BobMarley

צביעת האין ב'כלום' משכיחה מאתנו גם שהדברים נוצרים מהאין, מהדממה, מהדומייה. שאם נרפה לאין, הצמיחה היא טבעית כי ליקום יש אינסופ דרכים ואפשרויות והוא כל הזמן בתנועה. רק אנחנו העוצרים והמכווצים- ועלינו להתאמן ולתרגל את ההסכמה להאמין ולבטוח שניתן להרפות מהכיווץ.

ונחזור לגוף הפיזי, ולכריות העננים:

באמצעות כובד המשקל והעיטוף של כריות העננים - השריר מקבל את התחושה שמוחזק על ידי כוח חיצוני וכך מאפשר להרפות. וכשהגוף חש שכבר לא צריך להחזיק את עצמו - אז הוא כמו תינוק המרפה ומתרכך לאחזקה הנושאת אותו. ההסכמה לשחרר היא פלא, והשאיפה שנתרגם זאת מהגוף לנפש: לאמון לכך שיש מי שמחזיק אותנו, ולאמונה שמי שמחזיק רוצה את טובתנו.

דרוש גם סבלנות לתהליך: לא ניתן להרפות אחיזות של שמירה והגנה ביום אחד, אלא זו אפשרות שניתן להיזכר בה ולבדוק: האם מתאים לנו להמשיך בכיווץ מסוים, או האם אנחנו מוכנים ויש לנו הסכמה פנימית להרפות מהאחיזה הנוכחית, ולהסכים להישען אל משהו גדול מאתנו.

באנגלית להרפות זה letting go = לתת לעצמינו ללכת..

וללכת זה פנימה וזה החוצה אבל זה תנועה, אפשור והסכמה לתנועה.

מזכיר את דברי רבי נחמן: אנא זמין למהווי (ליקוטי מוהר"ן, תורה ו') = אני מוכן להתהוות.

וכן שולח אותי לשיר 'זה קורה' של אריק לביא השר את מילותיו של שמוליק קראוס- עם הצורך או ההסכמה ללכת ולנוע מתוך הלא ידוע ..

https://www.youtube.com/watch?v=bSF90A2qBdU&ab_channel=OldIsraeliSongs%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A8%D7%A5%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A0%D7%94%D7%95%D7%94%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94